אור חדש א׳:ב׳

1 "בימים ההם" אסתר א, ב. וקשה, אחר שכתיב פסוק א "ויהי בימי אחשורש" בתחילת המגילה, אם כן למה הוצרך לחזור ולכתוב "בימים ההם וגו'". ופירוש זה, כי "ויהי בימי אחשורש" קאי על כל המגילה, שרצה לומר כי מה שמדבר ממנו המגילה היה בזמן אחשורש, דהיינו מעשה המן ומרדכי. והוצרך למכתב עוד "בימים ההם" על המעשה הזה בפרט, שמעשה הסעודה היה כשבת המלך על כסא מלכותו בשנת ג' למלכותו. ואף שכבר כתיב פסוק ג "בשנת שלש למלכו", הוצרך לכתוב גם כן פסוק ב "בימים ההם", שאם כן היה פירושו "ויהי בימי אחשורש הוא אחשורש המולך מהודו ועד כוש בשנת שלש למלכותו עשה משתה", ולא היה קאי "ויהי בימי אחשורש" רק על מה שכתיב "בשנת שלש למלכותו עשה משתה". והיה פירושו "ויהי בימי אחשורש", ובאיזה זמן, "בשנת שלש למלכותו". ואין הפירוש כך, רק "ויהי" קאי על כל הענין שנזכר במגילה הזאת היה "בימי אחשורש". והוא בפרט ראוי אל כל מה שנזכר במגילה הזאת, כי שמו "אחשורש" מפני שהושחרו פניהם של ישראל בצום ובתענית, וכן כמה דברים שעליהם נאמר "ויהי בימי אחשורש".

2 ומה שהוצרך לומר "כשבת המלך אחשורש", והרי כבר כתיב "בשנת שלש למלכותו", על זה אמרו בגמרא מגילה יא: "כשבת המלך אחשורש", אחר שנתיישב דעתו בעצמו שהוא מלך, והוא יושב על כסא המלכות, ואין מתנגד למלכותו. וזה היה בשנת* שלש למלכו, שאז חשב כי הוא מלך על כל העולם, כאשר אין לישראל המלכות. שכל זמן שישראל יש להם מלכות, אין לאומות המלכות. ועתה כאשר חשב שסר המלכות מישראל, היה* מלכותו בשלימות. וכך אמרו שם מגילה יא:, אמר רבא, מאי "כשבת", לאחר שנתיישב דעתו. אמר, בלשצר מני וטעי, אנא מנינא ולא טעינא. ופירוש זה, כי אחשורוש שהיה מולך בכל העולם, ולפי הדעת ראוי המלכות שהוא בעולם לישראל. ולכך כל זמן שהיו מצפים לגאולת ישראל, דבר זה בטול למלכות האומות. עד שחשב כי כבר עבר הזמן שראוי היה להיות ישראל נגאלים, ולא נגאלו, ואז חשב כי לא יהיו נגאלים. ולכך כתיב "כשבת המלך", עתה נתיישב דעתו במלכות אשר היה יושב על כסא מלכותו.

3 ואפילו אם תאמר כי הרשע הזה בודאי לא היה מאמין בנבואת הנביא שהיה מתנבא על גאולת ישראל. מכל מקום דעתו היה מיושב עתה, ולא היה דעתו מיושב קודם זה, כאשר עדיין לפי החשבון אפשר שיהיו נגאלים, כך פירשו ז"ל. ואם לא כן, למה המתין מלעשות הסעודה עד שנת ג'. ואף כי פשוטו כי עד ג' היו לו מלחמות, והיה כובש תמיד, ולא ישב על כסא מלכותו במנוחה עד שנת ג'. מכל מקום קשה, למה הוצרך למכתב "כשבת המלך", שהרי כתיב פסוק ג "בשנת שלש למלכו", אם כן "כשבת המלך וגו'" לא הוי צריך למכתב מיותר, ומאי בא ללמדנו. אלא כי עד שנת ג' היה צד בחינה שיהיו ישראל נגאלים, ועד שעבר הזמן הזה דעתו לא היה מיושב עליו. ואפילו אם תאמר דלא היה מאמין בגאולת ישראל, מכל מקום דעתו לא היה מיושב עליו כל כך.

4 ומפני כך כתיב פסוק ג "בשנת שלש למלכו", ולא כתיב "בשנת שלש למלכותו" כמו שנאמר באסתר להלן ב, טז "בשנת שבע למלכותו". כי פירוש "בשנת שלש למלכו" שהיה חושב כי עתה יש בו היכולת והכח למלוך, וזה שאמר "למלכו". אבל באסתר שהיה* כבר מוחזק-ת- במלכות, כתיב "למלכותו". ומלמד אותנו כי כל הסעודה הזאת בשביל שחשב כי ישראל לא היו נגאלים, ולכך כל סעודתו להכעיס השם יתברך, כמו שהתבאר. ולכך אירע מעשה ושתי בסעודה זאת, כאשר עיקר סעודתו היה להגדיל ממשלת האומות, שהוא נגד ממשלת ישראל העובדים את* השם יתברך.

5 ובמדרש ילקו"ש אסתר תתרמו מפרש כשעלה נבוכדנצר הרשע, החריב בית המקדש, והגלה את צדקיה, והוציא את הכסא שעשה שלמה. וכשמלך דריוש והחריב את בבל, נטל הכסא והביאו למדי, ולא ישב עליו. וכשמלך אחשורש, שלח והביא חכמים ממצרים לעשות כדמות הכסא, ולא יכולו, ועשה כסא אחר לשמו. לכך נאמר "כשבת המלך אחשורש על כסא מלכותו".

6 פירוש זה, כי שלמה היה מולך על כל העולם, ויותר מזה שמלך אף על העליונים, כדכתיב דהי"א, כט, כג "וישב שלמה על כסא ה'". ולכך היה צריך למלכותו כסא מיוחד. ולכך מפרש הכתוב עניין הכסא של שלמה שם, כי מלכותו היה גדול. ולא היה ראוי כסא מלכותו לשאר מלכיות. אף אם אחשורש גם כן היה מולך מסוף העולם עד סופו מגילה יא., מכל מקום מלכות שלמה מלכות אחר, שהיה לו מלכות ישראל, שהוא מלכות של קדושה, ואליו ראוי לשבת על כסא קדוש כמו זה. לכך אחשורוש לא היה יכול לשבת עליו, ולכך הוצרך לעשות כסא אחר. וזה היה נמשך עד שנת ג' למלכותו, שתמיד היה חושב שימצא חכמים שיוכלו לעשות כדמות כסא שלמה, ולא יכלו. ועשה כסא אחר לשמו, והיה זה נמשך עד שנת ג' למלכו. ולכך כתיב "כשבת המלך אחשורש בשנת שלש למלכו", כי עד שנת ג' היה עוסק בהכנת הכסא, ולא היה לאחשורש מנוחה ושלוה עד שנה ג'. מפני שהיה מולך מסוף העולם עד סופו, והיה מבקש להיות מושל כמו שהיה הממשלה לשלמה. ולא היה עולה לו דבר זה, כי אין ראוי לו הממשלה הזאת, כי מלכות שלמה היה מלכות קדושה אלקית. ומה שאמרו ש"הביא חכמים ממצרים", רצה לומר כי מצרים שם החרטומים, שהיה חושב כי על ידי אלו יוכל לישב על כסא שהוא כמו כסא שלמה, ולא היה עולה לו. כי כסא כמו זה שייך דוקא למלכות שלמה, שהיה בקדושה. והנה המדרש* הזה קרוב לפשוטו, רק שבא לתת טעם למה לא היה יושב על כסא* מלכותו מיד. ומפרש מפני שהיה מבקש לשבת על כסא שלמה, כמו שהתבאר.

7 ובמדרש אסת"ר א, י-יא, "בימים ההם", זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה. שהיו אומרים, רבונו של עולם, בית המקדש חרב, ורשע זה עשה מרזיחין. אמר להם, תנו "ימים" כנגד "ימים", הדא הוא דכתיב נחמיה יג, טו "בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת". רבי חלבו אמר, הלואי לא היה אותן הימים ההם. אמר רב ביבי, הה לאותן הימים. אמר רבי יצחק, נהי לאותם הימים. "כשבת המלך", אמר רבי יצחק, 'בשבת המלך' אין כתיב כאן, אלא "כשבת", אומות העולם אין להם ישיבה, שאין ישיבתן ישיבה.

8 פירוש המדרש, כי לכך כתיב אסתר א, ב "בימים ההם", אחר שכתיב כבר פסוק א "ויהי בימי אחשורש", שבא הכתוב לומר כי מפני שעשה אחשורוש סעודה זאת הגדולה ושמחה גדולה, ואיך היה השם יתברך מניח לעשות זה לרשע, כאילו היה הזמן ראוי לזה, והרי לא היה הזמן ראוי לזה מצד עצמו, כי היה בית המקדש חרב, ואין ראוי הזמן לשמחה הגדולה הזאת, ולא היה השם יתברך מניח לרשע הזה לעשות דבר שהוא חלול כבודו. רק שהיה גורם דבר זה החטא, מה שכתיב נחמיה יג, טו "בימים ההם ראיתי דורכים גתות בשבת", לכך היה מפני שלא היה להם שביתה ומנוחה לישראל כאשר לא היו שומרים השבת, ומאחר שלא היו שומרים השבת, היה השביתה והמנוחה לאומות לעשות סעודה ומשתה. ויש ללמוד שדבר זה היה הסבה שעשה הסעודה, דכתיב כאן "בימים", וכתיב התם "בימים ההם ראיתי דורכים גתות בשבת". רצה לומר שהשבת הוא שביתה לישראל, וכאשר יש לישראל השביתה, אם כן אין שביתה לאומות. וכאשר אין שביתה לישראל, יש שביתה לאומות.

9 ולרבי חלבו כתיב "בימים ההם", מפני שהכתוב רצה לומר שאין ראוי שיהיה נמצאים ימים ההם, וטוב היה אל העולם שאין נמצאים. שהיו האומות מתנשאין ומתגדלין בשביל שבית המקדש חרב, והם עושים סעודות. ולכך "הלואי שלא יהיו אותם הימים". ורב ביבי אמר "הה לאותן הימים", כי ימי שמחה של רשעים הה בעולם, כי אין ספק כאשר הזמן הוא שהרשעים מצליחים בעולם הזה, שאותו זמן אינו מוכן לטובה, כאשר הזמן מוכן להצלחת ולטובת הרשעים. ורבי יצחק דרש "נהי" לעולם, כאשר הרשעים יושבים בשלוה חושבים הרשעים מחשבות רעות על הבריות.

10 ואמר רבי יצחק כי לכך כתיב "כשבת" ולא כתיב 'בשבת', מפני שאין ישיבה לאומות עולם בעולם הזה. ודבר זה מפני שהאומות אינם עיקר בעולם, והם תלוים בזולתן, כי לא נבראו האומות לעצמם, רק בשביל זולתם. לכך אין להם ישיבה, כי הישיבה משמע דבר שהוא עיקר ואינו תלוי בזולתו, ובזה שייך ישיבה. אבל דבר שאינו עיקר, והוא תלוי בזולתו, לא נאמר אצלו ישיבה. ולכך האומות שאינם עיקר בעולם, והם טפולים אצל ישראל, -ו-נחשבים ישראל יושבים, והאומות תלוים בישראל. שכל דבר שהוא עיקר הוא נטוע במקומו, ונקרא "יושב", והוא נושא את אשר אינו עיקר ונתלה בו. לכך כתיב "כשבת" ולא 'בשבת', שאין כאן ישיבה גמורה. ואם כתב "בשבת" אם כן יש לעלות על הדעת כי יש ישיבה לאומות, שהם גם כן עיקר בעולם. ולכך לא כתב 'בשבת', רק -גשמית- "כשבת", כי אין כאן ישיבה גמורה, רק כמו ישיבה, ואינו ישיבה. וכלם באו ליישב לשון "כשבת" דכתיב, ותדקדק בזה.

11 "בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ושרי המדינות לפניו" אסתר א, ג. ופירוש הכתוב שעשה משתה לשרים אשר הם עמו תמיד, שאין המלך ראוי שיהיה בלבד. "ועבדיו" פירוש אותם שהם עובדים אליו, והם בעלי מלחמתו. וזה שאמר "חיל פרס ומדי", כלומר שהם אנשי חיל בעלי מלחמה של פרס ומדי, ואלו אשר נקראו "עבדיו" משרתים לו כאשר גוזר עליהם המלך למלחמתו. ואחר כך אמר "שרי המדינות", שהם שרים במדינה, ואלו הם יושבים במדינה, ועתה באו להיות בסעודתו, ו"לפניו" לא קאי רק על "שרי המדינות" שבאו עתה לפניו.

12 ובמדרש אסת"ר א, כ, רבי אליעזר ורבי שמואל בר נחמן; רבי אליעזר אומר, להדא ארכיא דגדד, שהמלך יושב לדין למעלה, וכל העם לפניו על הארץ. ורבי שמואל בר נחמן, לבסלקי גדולה שהמלך יושב במסיבה, וכל העם שטוחים על פניהם, עד כאן. הוקשה למדרש הזה מה שכתב "ושרי המדינות לפניו", למה לי "לפניו". ולכך דרש שהמלך מתנשא על העם, והוא יושב על כסא מלכותו, וכל העם לפניו על הארץ. ורבי שמואל בר נחמן מפרש שהוא דומה למלך שהוא יושב במסיבה, וכל העם שטוחים על פניהם מחמת יראת המלך.

13 וההפרש אשר ביניהם; לרבי אליעזר, חשיבות המלך כאשר מתנשא על העם, ודבר זה הוא עיקר למלך. ולכך אמר שהיה כל העם יושבים לפניו, והמלך היה עוד מתנשא עליהם, וזהו חשיבות מלכותו כאשר מתנשא עליהם. ולרבי שמואל דבר זה הוא חשיבות על העם, שיהיה יראת המלך עליהם, עד שיהיו שטוחים על פניהם. ולא יהיה המלך בעצמו מראה חשיבות וגדולה בעצמו, רק שיהיה במסיבה, ויהיו שאר העם שטוחים על פניהם מחמת יראה. כלל הדבר; למר, חשיבות מלכותו במה שהוא מתנשא עליהם. ולמר, חשיבות מלכותו במה שהם תחתיו לגמרי, משפילים לפניו מיראת פניו, וזהו עיקר מלכותו, ודבר זה ענין נפלא.

14 ויש לפרש גם כן כי גם לפי המדרש הזה "לפניו" קאי על "ושרי המדינות לפניו", אבל "שריו ועבדיו" לא הוצרך לומר "לפניו". לפי שאותם השרים שהם יועצים שלו, הם עמו תמיד. וכן עבדיו, מפני שהם עבדיו, ומלכותו עליהם. רק אצל שרי המדינות כתב "לפניו", כי אליהם צריך להראות כי מלכותו עליהם, לכך אמר אצלם* "לפניו".

15 "בהראותו את עושר כבוד מלכותו" פסוק ד. ופירוש זה כי בסעודה הזאת היה* מראה כבוד עשרו כאשר היה מראה ההוצאה שהיה לו במשתה הזה. ולכך אמר "כבוד עושרו", כי העושר אשר מונח באוצרו, אין העושר כבוד לו. ולכך קראו אותו סנהדרין כט: "עכבר דשכיב אדינרי" מי שמניח עושרו באוצרו. וקראו "עכברא דשכיב אדינרי", כי אין לך דבר מיאוס רק העכבר, וכן הוא מאוס המאסף את העושר ואין משתמש בו להוצאה. ומה שהוא מאוס המאסף העושר באוצרו, כי עיקר העושר הוא הכבוד שיש בעושר, ואין הכבוד רק אצל אחרים, ולא אצל עצמו, ולפיכך אין כבוד כאשר העושר הוא באוצרו. ואדרבה, מאוס הוא, כי הוא הפך הכבוד כאשר אין מוציא העושר לאחרים, ואשר הוא הפך הכבוד הוא מאוס בודאי.

16 ובמדרש ילקו"ש ח"ב תתרמו, מהיכן היה לו זה, נבוכדנצר צר עין -רע- היה, וכיון שנטה למות אמר את כל ממוני איני מניח אחרי, שלא יתכבד אחר בממוני. עשה ספינה של נחושת, והטמין אותו בארץ, והפך עליו מי פרת*. וכשבקש כורש לבנות בית המקדש נגלה לו, שנאמר ישעיה מה, ג "ונתתי לך אוצרות חושך", עד כאן.

17 ופירוש מדרש זה, כי לנבוכדנצר היה ראוי שיהיה העושר, שנקרא דניאל ב, לח "אנתה הוא ראשה די דהבא", וראוי לו העושר מצד עצם מלכותו, שהוא אחד מד' מלכיות דניאל ז, ד, והוא הראשון מד' מלכיות, שנאמר עליו "אנתה הוא ראשה די דהבא". ולכך מלכות זה היה ראוי שיהיה מביא העושר בעולם. רק כי כשם שהמלכות מסוגל אל העושר, כך הוא מוכן אל עין הרע. ולכך לא נשאר העושר שלו בעולם מפני עין הרע שהיה דבק במלכות זה, והיה נאבד מן העולם. ואמר כי הטמין אותו בארץ, והפך עליהם* מי פרת, כלומר שיהיה נעלם ונסתר לגמרי מן העולם.

18 וכשבנה כורש בית המקדש מצא העושר. כלומר שמפני שהיה כורש בונה בית המקדש עזרא פרק א, שהוא דבר נעלם ונסתר, ולכך גלה לו השם יתברך הדברים הנעלמים גם כן, שהם אוצרות עושר, שהיו נעלמים בשביל עין הרע, ומצא העושר על ידי בית המקדש*, ולכך היה הברכה העליונה הזאת לכורש. כלל הדבר; לא היה העושר, שהוא דבר טוב וברכה, ראוי שיהיה לאחשורש, אם לא שהיה מוכן לזה הרשע נבוכדנצר, שהוא היה מוכן לעושר כמו שאמרנו. ואחר מותו נגנז העושר, ולא היה נמצא העושר במלכות. רק כי כורש שהיה מוכן גם כן לגילוי הנעלם, חזר העושר למקומו בשביל בית המקדש, וממנו בא העושר לאחשורש, והבן זה מאוד.

19 ובגמרא מגילה יב., "בהראותו את עושר כבוד מלכותו וגומר", אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא אסתר א, ד "יקר תפארת גדולתו", וכתיב התם שמות כח, ב "ועשית בגדי קודש לאהרן לכבוד ולתפארת", מה התם בגדי* כהונה, אף הכא בגדי כהונה.

20 ופירוש זה, כי כל כך היה מראה אחשורש תפארת גדולתו, עד שהגיע בזה אל יקר כבוד הכהן גדול, שלבש בגדי כהונה, והוא יקר תפארת כהן גדול, כי כהן שלבש בגדי כהונה הוא תפארת אלקי. וכך היה אחשרוש שלבש יקר תפארת, עד שהיה* לו תפארת אלקי. כי היה מוכן אחשורש בפרט לכבוד הבגדים, שהבגדים שהם על האדם הם צניעות וכבוד, שהאדם מתכסה בהם. ואחשורש היה מוכן למדה זאת ביותר, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות ח:, אמר רבי שמעון בן גמליאל, בג' דברים אני אוהב את הפרסיים; צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר, עד כאן. ואחשורש שהיה מלך פרס ומדי אסתר א, ג, ראוי לו בשביל זה מלבושי כבוד, שהם הצניעות ביותר, והמלך ראוי לו הכבוד מצד שהוא מלך. לכך אמרו על "בהראותו עושר כבוד מלכותו" שלבש בגדי כהונה, כי בגדי כהונה הם תפארת אלקי, לכך אחשורש גם כן כאשר לבש בגדי תפארת, אשר הם ראויים ומוכנים לו מצד הצניעות, שהוא מדה אלקית. וכך תמצא באחשורש, כמו שאמרו בגמרא מגילה יג. שהיה צנוע בתשמיש, שהרי אומר הכתוב להלן ב, יד "בערב היא באה ובבקר היא שבה", ולא היה משמש מטתו ביום. שהיה לאחשורש הרשע המדה הזאת, הוא הצניעות, שהוא הכבוד. ומה שמשמע מתוך המגילה הזאת גודל פריצותיה דאחשורש, עוד יתבאר. ולפיכך כאשר בא להראות תפארת גדולת מלכותו, וזהו כבודו, אמרו מגילה יב. "שלבש בגדי כהונה", כלומר שהגיע כבודו עד שלבש כבוד אלקי, כי בגדי כהונה כבוד אלקי הם.

21 ובזה יתורץ מה ששאלו למה לא נענש אחשורש כאשר לבש בגדי כהן. אבל פירושו, כאשר עשה כל הדברים שמבוארים במגילה, היה לו יקר ותפארת כהן גדול, שהיה לו תפארת אלקי. וכן הוא בב"ר, "אמר רבי לוי, בגדי כהונה הראה להם". ולא קאמר "שלבש בגדי כהונה". אבל בגמרא מגילה יב. קאמר "שלבש בגדי כהונה", כי היקר והתפארת שהיה לו נקרא שלבש, וכן הוא בכמה מקומות.

22 אמנם מזה אין כל כך ראיה, שלא היה נענש בשביל שהיה לובש בגדי כהונה משום דיש לומר שלא היה נענש בלשצר רק שהיה משתמש בכלי שהם לה', ובשביל זה נענש. וכן מה שאמרו* שנענש פרעה שישב על כסא שלמה, זה מפני כי בשלמה נאמר דהי"א כט, כג "וישב שלמה על כסא ה'", ומזה למדו רז"ל בפרק קמא דמגילה יא: שמלך שלמה אף על העליונים. ולכך לא נענש אחשורש שלבש בגדי כהונה, שהם בגדי כהן גדול, שהוא אדם. ועוד נפרש בסמוך.

23 ובמדרש אסת"ר ב, א, "בהראותו את עושר כבוד מלכותו", דבי רבי ינאי ורבי חזקיה תרווייהון אמרין, ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום. ורבי חייא בר אבא אמר, מיני יציאות הראה להן. רבי יודא ברבי סימון אמר, סעודת ארץ ישראל הראה להן. רבי לוי אמר, בגדי כהונה גדולה הראה להם, נאמר כאן פסוק ד "תפארת גדולתו", ונאמר להלן שמות כח, ב "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", מה "תפארת" האמור להלן בגדי כהונה גדולה, אף "תפארת" האמור כאן בגדי כהונה גדולה.

24 ופירוש המדרש הזה, כי דרש שש תיבות "עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו", ומזה למד שפתח להם כל יום שש נסין*, רצה לומר שש אוצרות. ויש לפרש מפני כי אל השם יתברך הארץ ומלואו תהלים כד, א, שנברא בששת ימים. ויש אל השם יתברך שש ניסין, דהיינו שש אוצרות מלאים כל טוב, ומהן ברא העולם בששה ימים. ולכך פתח להם שש נסין, רצה לומר שש אוצרות, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ברכות נח., כמו שיתבאר. ועוד, כי העולם הזה יש לו שש אוצרות, דהיינו למעלה ולמטה ולארבע רוחות, ומשם מקבל העולם הברכה מן השם יתברך, ולכך* פתח שש אוצרות כל יום.

25 ורבי חמא סבר כי הראה להם מיני יציאות. ההפרש בין רבי חזקיה ובין רבי חמא, כי לדעת רבי חזקיה עיקר העושר שיש לו עושר באוצרו, ודרש "בהראות עושר" שהראה להם אוצרות רוב עושרו. ורבי חמא* סבירא ליה כי עיקר העושר אינו כאשר מאסף עושר באוצרו, כי מה מעלה יש בעושר כאשר יש לו כסף וזהב לרוב, והם מונחים לפניו כאבן דומם. לכך אמר כי עיקר מעלת העושר כאשר הוא מוציא הוצאות, לא כאשר יש לו עושר מונח באוצר, רק כאשר מוציא אותו בהוצאה*, וזהו עיקר העושר. ודרש "את עושר כבוד מלכותו", הכבוד שיש לו בהוצאת* העושר, וזהו הכבוד מן העושר, כמו שאמרנו. ובודאי מי שאמר שהראה להם שש ניסין בכל יום גם כן סובר שאין העושר הוא האוצר, רק שסובר כי אם לא היה מראה להן שש ניסין, רק שהראה להם היציאות, דבר זה אינו רק לשעה, ואין בזה כבוד התמידי. ולכך אמר שהראה להם אוצרות מלכים, ומזה יכול האדם לעשות הוצאה תמידית. ועוד, מה שהראה להם שש אוצרות, רצה לומר כי "ברכת ה' היא תעשיר" משלי י, כב, כמו שתמצא אצל הרבה צדיקים שנתברכו בעושר. והעושר כמו זה אין לומר כי מה הוא נחשב, כאשר השם יתברך נתן לו העושר. וכך נראה שהוא דעת רבי ינאי ורבי חזקיה, והוא נכון.

26 ולדעת רבי יהודה בר סימון, סעודת ארץ ישראל הראה להם אסת"ר ב, א. ירצה לומר, כי גם מיני יציאותיהם אין ראוי שיהיה נקרא "כבוד עושרו", כי אין בזה הכבוד מה שהראה לו מיני יציאות. רק זהו "כבוד עושרו" מה שהראה לו סעודת ארץ ישראל, וזהו "עושר כבוד מלכותו" כאשר לו שלחן מלכים, מפרנס הכל. כמו שהכתוב מספר כבוד מלכותו של שלמה, ומספר ענין שלחנו. ולכך אמר "סעודת ארץ ישראל הראה להם*", כי דווקא בארץ ישראל כתיב דברים ח, ט "לא תחסר כל בה". והיה אפשר להיות לו שלחן מלכים כאשר היה לו הדברים שהם בסעודת ארץ ישראל, כי שם נמצא הכל. וזהו "כבוד עשרו", כאשר יש לו שלחן מלכים.

27 והוסיף רבי לוי כי הראה בגדי כהונה להם. כי עיקר מעלת העושר הוא הכבוד, כמו שאמרנו למעלה. וכמו שאמרו ז"ל במסכתא קידושין מט:, "איזה עשיר, כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו", הרי כי עיקר העושר הוא הכבוד. והכבוד הוא על ידי מלבושי כבוד, כמו שאמר רבי יוחנן "מימי לא קריתי לבגדי רק מכבדותי". ולכך אמר "שהראה להם בגדי כהונה", שכל כך היה מגיע כבודו, עד שלבש בגדי כהונה, שהוא כבוד אלקי, וכך היה לאחשורש כבוד אלקי. וזהו "בהראותו עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו", והוא הכבוד האלקי. וזה שאמרו מגילה יב. שלבש בגדי כהונה. והבן דברי כל אחד ואחד, ואין להאריך.